בזמן שמנהלים משא ומתן עם מדינה אחרת, לא באמת יודעים מה העלות הכוללת של המוצרים. המדינה המייצאת יודעת כמה עלה לה הייצור, אך היא לא יודעת כמה עלה למדינה השנייה ייצור המוצרים אותם היא רוצה לייבא. כל מדינה מחליטה על מחיר מסוים, אך היא לא באמת יודעת מה יהיה המחיר הסופי עליו היא תסגור. כל מדינה רוצה להשיג לעצמה את העסקה המשתלמת ביותר. אף אחד לא רוצה לשלם יקר כמו שאף אחיד לא רוצה להפסיד מהמכירה שלו.

אל תשכחו שמסחר בין מדינות הוא לא קל גם בגלל העלויות הגבוהות. לא קל לעסוק בייבוא ובייצוא, אך עוד יותר לא קל כשההיקף שלהם הוא גדול. וכמה גדול? קחו את אמריקה לדוגמא. אמריקה מייצאת סחורה בהיקף של 2.5 טריליון דולר. לעומת זאת, היא מייבאה חצי טריליון יותר ממה שהיא מייצאת. נדרשת ערנות רבה למצב השוק. שינוי קטן יכול להשפיע לרעה על האיזון הנדרש (עודף יצוא הוא לא טוב כמו גם חסר בייצוא).

כל סחורה מיובאת, צריכה לקבל אישור ממשלתי על הייבוא. למה זה כך? מה אכפת לארצות הברית באיזה סחורה משתמשים? אז כן, זה עובד קצת אחרת ממה שחשבתם. המדינות מפחדות לייבא כל סחורה מחשש שמא הוכנסו לתוך התוצרת אמצעים המאפשרים ריגול וגניבת מידע. אף מדינה לא רוצה לתת כניסה לאויבים שלה, גם לא דרך תוצרת מיובאת. לכן, סחורה מיובאת צריכה לעבור בדיקה ואישור המדינה. 

אולי לא חשבתם על זה. אבל אם תתעמקו במלחמת הסחר שבין סין לארצות הברית תראו שהמצב הוא כזה. בנוסף לכך, ארצות הברית חוששת מהעתקת זכויותיה על ידי סין המייבא את הסחורה שלה. מדינות מפחדות שיגנבו להם את זכות היוצרים של התוצרת שלהם. ולכן, רבות מגבילות את הסחר עם מדינות הידועות בהעתקת זכויות יוצרים.

חשוב לזכור שהמסחר מאפשר התייעלות של העבודה. הרי אם אני מייצר רק את הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב, יש לי יותר פנוית להשקיע בייצור ולפתח אותו לרווחי יותר. כך הוא שיקול גם ביבוא ויצוא התוצרת המקומית. המדינות רוצות לעודד התייעלות של התוצרת המקומית. ולכן, הן מגבילות את הייבוא. הן מטילות מכס והגבלות שונות, כדי שלא יהיו ייבוא שיפיל את התוצרת המקומית. הן גם מעודדות את הייצור בתחומן על ידי עזרה למפעלים וכדו' (כמובן רק אם משתלם למדינה שיהיה בשטחה מפעלים כאלה). 

מדינה יכולה לעודד סחר בינה למדינות אחרות בשביל לייעל את הייצור המקומי, את הכלכלה ולהפחית את התלות בעוד מדינות.